למי נועדו המפגשים והליווי האישי?

לכל אמא אחרי לידה, במהלך השנה הראשונה של תינוקה

גם אם היא חזקה מאוד, וגם אם היא עצמאית

וגם אם היא קרייריסטית, וגם אם יש לה משפחה גדולה וחברות שמקיפים אותה,

גם אם היא בטוחה בעצמה ובעלת ניסיון בגידול ילדים

התכניות מיועדות לכל אמא באשר היא

 

אמא...!?  איזו מן אמא אני?

מהרגע שהפכתי לאמא, השתנתה נקודת מבטי על העולם ועל עצמי (התחלפו המשקפיים) ונפרסה בפניי קשת חדשה ועצומה של רגשות ותחושות. מאותו רגע, התחילה תקופה, שהיא למעשה מסע חדש בו התחלתי לפסוע, בלי הכנה מתאימה, עם יצור חדש לי לגמרי ואחריות כבדה, ביחד עם שינויים גופניים, בריאותיים וריגשיים והמון סימני שאלה במצבים לא ברורים או לא מוכרים.

 

אז, איזו מן אמא אני?

אמא טובה או רעה? אמא מוצלחת? אמא חרדה? אמא אדישה? אמא מחוברת? אמא עצובה?

אמא שמחה?

מה קרה לאורח החיים שלי? מה קרה לבית שלי? מה קרה לזהות שלי? מה קרה למיניות שלי?

מה קרה לעבודה שלי? מה קרה לעשייה שלי?

 

הרבה נאמר, נכתב, צולם, תועד, הומחז, צויר, הולחן בנושא זה אבל נראה שרובנו עדיין נמצאות בשלב שטרם מוכן להכיר בזה, ולתת לזה ביטוי ותשומת לב מספקת.

 

יש שיעידו ש"אם היינו מבקשות עזרה, היה לנו הרבה יותר טוב אז ובטח שגם עכשיו" ובכל זאת, הרבה מאתנו לא מבקשות עזרה או מסרבות לעזרה המוצעת.

למה אנחנו לא מבקשות עזרה גם כשאנחנו ממש צריכות אותה?

האם זו התפיסה החברתית שכל כך משפיעה עלינו, שאמא טובה יותר או מוצלחת יותר, היא אמא שלא נעזרת באחרים ויכולה לעשות הכל לבד?

או האם זה בגלל שאנחנו רגילות לא לבקש עזרה?

או האם זה בגלל שאנחנו מאמינות שזה חלק מתפקיד האימהות, לעשות הכל לבד?

או האם זה בגלל שאין לנו את הצורך לשנות את המודל של האמהות שלנו (ואולי גם של הסבתות שלנו), שעשו הכל בעצמן?

או האם זה בגלל שאנחנו מעדיפות להסתדר לבד ולא לקבל עצות או השוואות שאנחנו לא מעוניינות לשמוע עכשיו?

או האם זה בגלל אנחנו מרגישות שלבקש עזרה מעיד על חוסר עצמאות, תלותיות, חולשה או חוסר בטחון?

 

את לא חייבת להיות בדיכאון אחרי לידה כדי לבקש עזרה,

את לא חייבת להתמודד עם הכל לבד

וגם לא חייבת להיות בודדה

 

אל תחששי לבקש עזרה! נסי לכוון לעזרה המתאימה לך ביותר, על פי הצרכים והרצונות שלך.